מאגר מידע
מאגר מידע > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם > יהודי אמסטרדם בשנים 1939-1918

פריץ ברנשטיין כמנהיג ציוני הולנד | מחבר: יוסף מכמן (מלקמן)

פריץ ברנשטיין היה דמות מיוחדת במינה בתנועה הציונית בהולנד. הוא בא מן החוץ: הרי הוא נולד וגדל בגרמניה, ואם כי רכש לו תוך זמן קצר שליטה מפתיעה בשפה ההולנדית, לא יכול היה להשתחרר כל ימיו ממבטא גרמני מובהק ומודגש. הקיבוץ היהודי ההולנדי היה ידוע בהסתגרותו, בחוסר פתיחותו לגבי זרים ודעותיהם. זו אף זו. רוב עסקני התנועה הציונית בין שתי מלחמות-העולם היו אקדמאים, בעיקר עורכי-דין ורופאים, ורובם הגיעו להשקפתם הציונית כאשר היו סטודנטים וחברים בארגון הסטודנטים הציונים. טבעי אפוא שהם התייחסו על-פי רוב בזלזול למי שלא למד באוניברסיטה. ואילו ברנשטיין החל עוסק במסחר בגיל צעיר ולא היתה לו, על-כן, אותה הכשרה אקדמית שאפיינה את נותני הטון בתנועה. יתרה מזו: הוא הצטרף להסתדרות הציונית כאשר כבר לא היה צעיר ביותר, בן עשרים ושש (בעצמו כתב שהיה זה בשנת 1916 או בשנת 1917, אבל יש לנו הוכחות שהתאריך המוקדם הוא הנכון1 ובעל משפחה. באותו זמן מנתה אמנם ההסתדרות הציונית בהולנד פחות מ- 2,000 חברים, אף-על-פי-כן לא קל היה להתבלט ביניהם, כאדם חסר תואר אקדמי, שאינו משתייך לחוג הפנימי של השכבה הבורגנית.

על אף חסרונות אלו, הפך ברנשטיין תוך זמן קצר מאוד לאחד הפעילים ביותר וכבר אחרי שנתיים הוטלו עליו תפקידים נכבדים. במרוצת הזמן מילא את כל התפקידים המרכזיים בתנועה: עורך השבועון הציוני De Joodse Wachter (מ-1914 עד 1931) וציר לקונגרסים הציוניים. אך בזה אין אנו ממצים את חשיבותו, שכן לא נחטא אל האמת אם נכנה אותו "מורה הדור". כי הוא היה האיש שהטביע את חותמו על המחשבה והפוליטיקה של ציוני הולנד, ופיתח ועיצב את הצביון המיוחד של התנועה על כל שלוחותיה. השפעתו העצומה לא ניכרה רק בין הציונים הכלליים אלא גם בין חברי המזרחי ופועלי-ציון – וגם אלה שהתנגדו לקו הפוליטי שלו (לא ידוע לי אם מישהו ניסה להתפלמס עם דעותיו העיוניות) נאלצו להתווכח על בסיס ההנחות שהוא הניח. השקפתו הציונית נעשתה לנחלת הכלל – במיוחד של הדור שגדל בין שתי מלחמות-העולם – עד כי אלה שלא ידעו אותה או סטו ממנה, לא נחשבו כציונים או כציונים-למחצה.

האם הגזמנו בתיאורנו את השפעתו של ברנשטיין על הציונות בהולנד? הראשון שהיה עונה על שאלה זו בחיוב היה ודאי ברנשטיין עצמו. לא זו בלבד שהיה ענוותן, שלא שאל את עצמו שאלות על השפעה אישית, אלא ראה את עצמו כתלמידו של אדם שתיארו פעם "כענק הרוחני המוכר של התנועה"2, נחמיה דה לימה. אין להכחיש שבקביעה זו יש מילה גדולה של אמת. בתחומים שונים – כגון, מדיניות ההתיישבות בארץ-ישראל, העמדה כלפי אנגליה ובעיות הארגון של ההסתדרות הציונית העולמית – משמש ברנשטיין שופרו של דה-לימה וגם השקפת-עולמו הציונית מזדהה עם התבטאויותיו של האחרון בנושא זה.

אפשר לעמוד על זהות דעות זו אם קוראים את החוברת שכתב דה-לימה בשם קבוצת האופוזיציה מהאג בשנת 1923 3. באותם הימים טרם נחשב ברנשטיין כנראה כשייך למנהיגות של ציוני הולנד, כי שמו נעדר מבין ששת חברי-הוועדה, שמהם היו ארבעה הולנדים. העמדות המוגדרות "בהצעת התכנית" מוכרות לנו מספריו וממאמריו של ברנשטיין. דה-לימה דוחה כל פעילות "גלותית" (כלומר, מאבק למען זכויות מיעוט, וכד') בתנועה הציונית. הוא דורש שמדיניות ההתיישבות של ההסתדרות הציונית תהיה מבוססת על עקרונות כלכליים ולא תעמולתיים. המתיישב צריך להיות אחראי למשקו, ויש לתת לו אשראי מוגבל, לכל היותר השקעת הון מותרת אך ורק אם הוכיחה בדיקה מקצועית את סבירות הייצור.

בתחום הארגוני דורש לה-לימה, בין השאר, את ביטול השקל שהוא רואה בו את אחת הסיבות העיקריות למצבים הכאוטיים בתנועה.

ציינו כמה נקודות מתוך החוברת הפרוגרמאתית של דה-לימה (בלי להביא את הנמקותיו), כדי לתת מושג-מה של מהלך-מחשבותיו והמדיניות שהיתה מנוגדת לקו שהשליט וייצמן בתנועה. כל אלה (ועניינים אחרים שלא צוינו) חוזרות ונשנות במאמרים ב-Joodse Wachter ובתזכירים שונים, כגון על "העבודה בגלות" (Golusarbeit4) או אלה ששלח להנהלה הציונית בהיותו יושב-ראש לברית הציונים הנדרלאנדים (ב-1932 וב-1934)5. יש להניח שדה-לימה עמד מאחורי תזכיריו של ברנשטיין (בתזכיר של 1932 חתום גם דה-לימה כאחד מחברי ההנהלה), אך עובדה זו מחזקת את הודאת ברנשטיין שראה בדה-לימה מורו.

אולם גדולים ההבדלים בין דה-לימה וברנשטיין. ברנשטיין היה אמנם אדם שידע לעמוד על עקרונותיו ונלחם למענם, וכוחו רב יותר כהוגה דעות מאשר מפוליטיקאי; אולם הוא ידע גם לוותר כשראה הכרח לעשות כן, ובזה שונה היה מדה-לימה אשר עקשנותו דחפה אותו להסקת מסקנות שהביאו לנזק רב למאבק על עמדותיו וגם לו עצמו.

הדוגמות הבולטות ביותר הן פרישתו מההנהלה הציונית בשנת 1919, וצעד חמור עוד יותר: פרישתו מההסתדרות הציונית עם קבלת ההחלטה על חלוקת הארץ בקונגרס הציוני בשנת 1937. ברנשטיין נשאר אז חבר ההסתדרות הציונית והוכיח בזה את עצמאותו כלפי "מורו". גם בעבודתו הפוליטית בארץ נשאר ברנשטיין חבר בגופים שונים שלא פעלו לפי רוחו במצבים שדה-לימה היה יוצא מהם ודאי בטריקת הדלת. גמישותו זו נבעה, לדעתי, הן מתחושתו הפוליטית המפותחת יותר (ואני רואה בה גם אחד מההבדלים בין הגרמנים וההולנדים), הן מטוב לבו. כי ברנשטיין היה אדם נוח לבריות וסלחני לחולשות האנושיות של הזולת; בעוד דה-לימה היה עוקצני וסרקסטי ולא קל היה לחיות בחברתו.

אולם, עיקר תרומתו של ברנשטיין לחינוך הדור היה בתחום התיאורטי. ספרו הראשון "האנטישמיות כתופעה קבוצתית" (Der Antisemitismus als Gruppenerscheinung) 6, שראה אור בשנת 1926 הפך תוך זמן קצר מאוד לספר חובה לכל ציוני רציני בהולנד. קו המחשבה שפותח בו היה לנחלת השכבה המנהיגה. אין ספק, שדעותיו של ברנשטיין על האנטישמיות כתופעה חברתית היו באותו זמן מהפכניות והקדימו גל של ספרים שיצאו לאור בעיקר אחרי מלחמת-העולם השנייה. אך לא בזה – או לא רק בזה – אנו רואים את סוד השפעתה המעמיקה והמתמדת של התיאוריה של ברנשטיין על הדור, מה גם שהרצאת הדברים היא יבשה והוא נמנע מדעת בהבאת דוגמאות והוכחות היסטוריות. הצלחתה טמונה לדעתנו בבשורה הגואלת שהביא הספר ליהודי הצעיר, שהתחבט בבעיית האיבה שאפפה אותו, גם אם בהולנד לא הגיעה איבה זו לביטויים אלימים ומסוכנים.

ספרו של ברנשטיין הוא קריאת-תגר על דרכי הטיפול באנטישמיות עד אז. לא עוד התגוננות בפני האשמות חסרות שחר המוטחות כלפי היהודים ולא דברי שבח והלל לעם היהודי ולשליחותו בהיסטוריה; לא עוד התקפה נזעמת על אותם המנוולים המעזים לטפול ביהודים עלילות-דם או השמצות אחרות. ברנשטיין אומר לקורא: הסתכל במה שקורה בחברה האנושית. "האנטישמיות היא מקרה מיוחד השייך לתופעה כללית" (עמ' 219). החברה מורכבת קבוצות-קבוצות. אהבתה של הקבוצה מופנית פנימה, ואיבתה – החוצה; והקבוצה היהודית מורגשת תמיד כקבוצה זרה. ובכלל – אין הדבר חשוב אם היהודים גרים זמן רב יותר במקום מסוים מהתושבים האחרים, "כי מושג הזרות אינו מותנה בגיאוגראפיה אלא הוא תוצר של תופעות קבוצתיות" (עמ' 170). אין לשנות את העובדה שהיהודים חשופים לאיבת הרוב, בהיותם בכל אתר ואתר קבוצת מיעוט ונחשבים בעיני הרוב כנחותי דרגה. אין לשנות עובדה זו על-ידי הסברה או על ידי התנהגות שתמצא חן בעיני הרוב.

כי שורשי-האיבה אינם בחוסר ידע או בתכונות האמיתיות או המדומות של היהודים, אלא ברגשות השולטים בקבוצת הרוב. רגשות אלו, עד כמה שניתן לראות, הם נצחיים. אל לו ליהודי לשים יהבו על ההתקדמות בחברה ואל לו ללכת למסעי הסברה ושכנוע. אסור גם לחפש את חידת האנטישמיות – כמו שרגילים היו לעשות – המניעים פוליטיים, כלכליים, דתיים, תרבותיים, חברתיים או גזעניים; כל אלה הם שמות הסוואה או תופעות חיצוניות של סיבה יסודית אחת. ולסיבה זו יש רק תרופת-פלא אחת – להפוך את המיעוט הנצחי לרוב בחבל ארץ אחד: זוהי תורת הציונות על רגל אחת.

לא נדון כאן בשאלה אם תורה זו כולה אמת ואם היא עומדת בפני ביקורת מדעית מודרנית. גם אם אנו מכירים בנכונות הרבה מהנחותיו של ברנשטיין, לא מוצתה בספרו חידת האנטישמיות כולה. אולם, מעבר לשאלה המדעית היה לתורתו, מול הגישה של רוב הכותבים על האנטישמיות, באותה עת, מטען רגשי שהלהיב את קוראיו. הוא אומר ליהודי הצעיר: אל תהיה מושפע ממה שיאמרו או יכתבו עליך, אל תשתדל להתמודד בדברי הבלע וההשמצה; תדע שהם, האנטישמים, מופעלים על-ידי חוקים סוציולוגיים שאין להם שליטה עליהם. ואתה, יהודי צעיר, אל תלך לשפר את העולם שאינו ניתן לשינוי, אל תתווכח עם אויביך בנפש: לך והקם את מדינתך ואל תבטח בחסד לאומים.

כבר בספרו זה יוצא ברנשטיין חוצץ נגד אלה הרואים בתכונות היהודים סיבה למצבם הירוד בעולם: "התוצאות הרות הגורל של התופעה האנטישמית היא רק פועל יוצא של קונסטלציה מבשרת אסונות" (עמ' 222). רעיון זה כי המצב האובייקטיבי הוא הקובע ולא ההתנהגות או התכונות הסובייקטיביות של היהודים, מפותח ביתר-הרחבה בחוברת חשובה שפרסם ברנשטיין בשנת 1929: "הרעיון הציוני בדרכי תועים" (Der Zionistische Gedanke auf Irrwegen). בחוברת זו, שנכתבה לקראת הדיונים בקונגרס הציוני השישה-עשר, הוא מעמיד מול הציונות "הקונסטלציונית" ההרצליאנית את הציונות "האיכותית"; צרת היהודים מקורה בהיסטוריה היהודית, שגרמה ליהודי-העולם שיפתחו תכונות של סוחרים, "אנשי אוויר" המרוחקים מעבודת האדמה ומכל פעילות יוצרת. רק השיבה אל האדמה במולדת ההיסטורית של עם ישראל, לפי מחשבה זו, תהפוך את עם ישראל לעם נורמאלי ותבריא את הנפש היהודית.

נגד דעות אלו, שהשתלטו על התנועה הציונית והשפיעו לא רק על התעמולה בין היהודים כי אם גם על המדיניות שההנהלה הציונית ניהלה, יצא ברנשטיין למלחמה; בעוד שבתור ציוני היו צריכים לנקוט את העמדה שמוסד בינוני אבל שלנו בארץ ישראל היהודית עדיפה לנו על המוסד המושלם ביותר אבל זר בגלות, דורשים, לעומת זאת מארץ ישראל היהודית שהיא תתגבר על כל החסרונות של מוסדות הגלות (עמ' 328 בתרגום העברי בספר זה).

הוויתור על תיאורית "הקונסטלציה של הרצל גרם ל"ציונות על תנאי": הציונים מוכנים לעסוק בבניין הארץ בתנאי שיתבצע לפי דרישותיהם החברתיות או התרבותיות. אולם הדמות שתהיה לחברה היהודית בארץ יכולה להיות רק תוצאה של התפתחות חופשית, ואין להתנותה בדרישות אפרוריות. זאת ועוד. אם האידיאל הוא תחיית הלבבות של העם היהודי, אין צורך בייסוד מדינת ישראל או ביצירת רוב בארץ-ישראל, אפשר להסתפק בחברת מופת קטנה שתקרין על הגלות. כך ניתן להתגבר על בעיות שנערמו בדרך להגשמת הציונות, לרבות הבעיה הערבית ושאלת כושר הקליטה של ארץ-ישראל. יתר על כן: אם מדובר על תחיית הלבבות, יכולה הציונות להתחיל את מפעלה בגלות ואט אט תתפוס העבודה בגלות את מקומו של בניין הארץ: "במקום לקבל היהודים כמו שהם ולדחות את הגלות, דחתה הציונות את היהודים וקיבלה את הגלות כמו שהיא" (עמ' 335).

מאידך גיסא, הציונים אינם מוכנים לראות בתורתו של הרצל, כי כל מיעוט אתני יימצא תמיד במצב נחות, כבעלת תוקף לגבי ארץ-ישראל. הם רוצים לשכנע אותנו כי גם מיעוט יהודי בתוך רוב עצום של ערבים יוכל להחזיק מעמד ולפתח את חייו הלאומיים. על כן מוכנים הם לוותר על יסודה של הציונות: ייסוד מדינה יהודית. מנקודת-מבט זו הוא דוחה גם בכל תוקף את הפתרון של המדינה הדו-לאומית, שינציח את הבעיה היהודית במקום לפתרה.

יש להצטער על כך שחוברת זו לא מצאה כל הד בתנועה הציונית ולא זכתה להיכנס לפנתיאון של הספרות הציונית הקלאסית. לדעתנו גרמה לכך, בין השאר, התבודדותה של הפדרציה בהולנד בתוך ההסתדרות הציונית העולמית. לא עמד מאחורי ברנשטיין כוח מאורגן ומעוגן בהמונים, שיכול היה לעשות נפשות למען השקפותיו. אין אנו רוצים לטעון כי השקפותיו של ברנשטיין ניתנות היו ליישום ללא פשרות בבניין הארץ; נדמה לנו שהוא התעלם מכוחות נפשיים חזקים בתוך העם היהודי, שלא יכלו לקבל את הרעיון שההבדל בין גלות וחברה יהודית הוא כהבדל בין מיעוט ורוב בלבד. גם בהולנד נתקל רעיון זה בהתנגדות רגשית, במיוחד בתנועת המזרחי, שהיתה חזקה למדי. הדבר הוכח בשנות השלושים כאשר ניסתה קבוצה של חלוצים (ראשוני החלוצים מהולנד) להגשים את רעיונותיו הלכה למעשה. הם ייסדו את "חברת עולים", "ארגון של חלוצים על בסיס הציונות ללא תנאי". בחוברת תעמולה שכתב ברנשטיין הוא מסביר, שהקבוצה מתנגדת הן לשמאל – המנהל מאבק נגד היוזמים ולמען שמירה על השלטון – והן לימין – הרוצה להפיל את מפא"י ולפרק את ההסתדרות. מאבקים אלו מסיחים את הדעת ואת המאמץ מהמשימה היחידה המוטלת על הציוני: לברור את הדרך הנכונה ביותר, מבחינה כלכלית, לחיזוק היישוב ולפיתוחו7.

הקבוצה של "חברת עולים" לא הצליחה בהולנד להקיף את כל החלוצים, גם לא את כל החלוצים החילוניים, אף-על-פי שהשתייכו אליה כמה מהמדריכים הנערצים ביותר בתנועת-הנוער. עם עלייתם ארצה אילצה אותם המציאות בארץ-ישראל להצטרף לאחד משני המחנות, ועד כמה שידוע לי השתלבו כולם במחנה השמאל ולא במפלגתו של ברנשטיין.

הדגשנו עד כה את התפתחותו של ברנשטיין, תחילה כתלמידו של דה-לימה ואחר-כך כהוגה דעות ציוני בזכות עצמו. אולם בזה לא מיצינו את תרומתו לעיצוב דמותה של התנועה הציונית בהולנד ולמאבקה על נפש היהודים בארץ זו. במשך עשרים שנה הקדיש ברנשטיין את מרצו ואת זמנו לבעיות היום-יומיות, הארגוניות והמנהליות, של התנועה בתפקידים המרובים שמילא. אבל חשיבות מיוחדת יש לייחס לתפקידו כתועמלן וכפולמוסן, שניסה להפיץ את תורת הציונות בקרב הציבור היהודי8. תכופות נטען נגד ברית הציונים הנדרלאנדים שלא השכילה – ואף לא שאפה – למשוך אליה שכבות רחבות של היהודים, ובמיוחד לא מבין הפרולטריון הגדול באמסטרדם. אני מטיל ספק בנכונותה של טענה זו המתעלמת מנתונים אובייקטיביים אשר הכבידו על התעמולה הציונית ואטמו את אוזנן של ההמונים להטפה הציונית. מכל מקום, מי שלא נלאה לנסות ולעשות נפשות למען הציונות היה ברנשטיין. רוב חוברות התעמולה בין שתי מלחמות-העולם נכתבו על-ידי ברנשטיין. ביניהן יש לציין את החוברת Het Zionisme, שהיא למעשה קונטרס עיוני ויסודי שיצא לאור בכמה מהדורות. מעניינת במיוחד החוברת על האנטישמיות החברתית, שנכתבה בסגנון קל וקולח ומאירה בצורה פופולארית כמה נקודות בתורתו על האנטישמיות.

לפעמים נתן מאורע מסוים את העילה לכתיבת מאמר, שהופץ אחר-כך במסגרת מבצע תעמולה9. על גבול התעמולה והמחקר העיוני ניצב ספרו השלישי של ברנשטיין בתקופתו ההולנדית: על הפרובלימטיקה היהודית שהופיע 10על סף עלייתו לארץ-ישראל. הספר נכתב בסגנון הולנדי, פשוט וקריא, שלא כמו כתיבתו הכבדה והיבשה בגרמנית. גם דרך ההרצאה שונה. גם ספרו על האנטישמיות אינו מוגש אמנם לקורא כמחקר מדעי, שהרי ברנשטיין נמנע מכל הפניה לספרים אחרים, כרגיל במחקרים; אבל ההגשה היא עיונית-מדעית ומחייבת את הקורא למאמץ אינטלקטואלי כדי שיוכל לעקוב אחרי דרך המחשבה של המחבר. לא כך ספרו על הפרובלימטיקה: לפנינו מעין שיחה קולחת בניחותא, שבה מנסה המחבר לשכנע את הקורא כי יש רק פתרון אחד לבעיות היהודיות – הציונות. זאת עשה בהגיון פשוט ועל-ידי הבאת דוגמות הידועות לו, לקורא, מהמתרחש סביבו. על כן הוא מוליך את הקורא משאלת היסוד של מהות צרת היהודים דרך הבעיות שהתעוררו בשנות השלושים בגרמניה ובהולנד – אם כתגובה על מה שקרה בגרמניה ואם כהמשך למצבים שהיו קיימים לפני כן – עד התשובה הציונית והטענות שהועלו נגדה, אותן הוא מנסה להפריך. אינני יודע מה ציפה ברנשטיין מספרו זה: אם קיווה לעשות נפשות לציונות בין היהודים, או שראה בו כעיקר העלאת הבעיה היהודית בפני פורום לא יהודי, תוך חשיפת האמת המלאה – גם אם היא מרה לפעמים ליהודים. אם כך ואם כך, לא זכה הספר להד חזק בציבור, ואפילו לא בקרב המחנה הציוני. במבול הספרות על היהודים ובמערבולת ההתרחשויות באותה תקופה סוערת, לא קלעו דבריו המאופקים והסגנון האירוני הקל למצב-הרוח הנסער מההתפתחויות הפוליטיות בעולם ובהולנד עצמה.

פעילותו הספרותית התעמולתית של ברנשטיין מוכיחה כי סבור היה שיש להביא את דבר הציונות לכל שכבות הציבור היהודי; הוא גם התאים את סגנונו לצורכי התעמולה הציונית. יש לדחות אפוא את הדעה הרווחת, שבתקופתו לא היו הציונים מעוניינים בהגדלת מספר החברים. אם עד 1933 היו ההישגים מצומצמים, יש לחפש את הסיבות לכך בראש-וראשונה במציאות ההולנדית, שלא היתה נוחה לקבלת הבשורה הציונית עד שהסכנה הגרמנית עמדה מאחורי הכותל. מכל מקום, ברנשטיין תרם את תרומתו לתעמולה הציונית לא רק בכתב אלא גם בעל-פה. הוא הופיע בכל הזדמנות באסיפות פומביות ובכינוסים של ארגונים יהודים. אם נמצא את שמו לעתים רחוקות כנואם באסיפות המוניות יש להסביר עובדה זו במבטא הגרמני הכבד שלא יכול להשתחרר ממנו על אף שליטתו המושלמת בשפה ההולנדית, שרכש לעצמו תוך זמן קצר. אולם, חיסרון זה לא הפריע לו בדיונים הפנימיים של התנועה הציונית, ולפיכך אנו מוצאים תכופות את שמו כמרצה באסיפות ובכינוסים של התנועה.

לדוגמה: בשנת 1935, כאשר היה יושב-ראש הברית, הופיע 18 פעמים בסניפי ברית הציונים כמרצה, וכך החזיק בשיא של כל המרצים באותה שנה. פירוש הדבר שכל שבועיים לערך נסע לעיירה קטנה כדי להרצות על נושאים שונים בפני ציבור שמנה לעתים לא יותר מכמה עשרות אנשים. ובמספר ההרצאות לא כלולים נאומים והרצאות בפני גופים שלא היו שייכים ממש לברית הציונים (כגון, ארגון הנוער הציוני או ארגון הנשים) וברור שיש להוסיף לפעילות זו את הישיבות הרבות של ההנהלה ושל גופים אחרים, שהיו מסונפים לברית. אם מצרפים יחד את כל מה שעשה, מצטיירת תמונה של עסקן המגלה פעילות ומסירות ללא-גבול במאבק להגשמת הציונות.

לא רק נאה דרש, אלא נאה קיים. באוטוביוגראפיה שלו הוא מספר שעלה לארץ-ישראל, לאחר החלטת בנו ובתו להיות חלוצים וכאשר עמדו להשתקע בארץ. יש בתיאור זה המעטת דמות עצמו שהיא אופיינית לברנשטיין. אין ספק שהחלטת בניו הושפעה מעמדת אביהם בנושא העלייה. אבל גם עצם ההחלטה היה צעד יוצא-דופן באותם הימים בהולנד. התנועה החלוצית התעצמה בשנות השלושים והתחילה להקיף עשרות בני-נוער, אך מעטים היו ההורים שהלכו בעקבות בניהם, ובין המנהיגים של התנועה הציונית לא היה אחד שעקר מהולנד והשתקע בארץ. כבר בעת עלייתו שלט ברנשטיין בעברית עד שהיה מסוגל לכתוב מאמרים ולהתקבל כעורך של "הבוקר". גם זה היה שונה ממנהיגי הציונות בני-דורו ובני שכבתו; פרט לאנשי המזרחי לא היו ביניהם שידעו לקרוא ספר עברי.

בעזבו את הולנד השאיר ברנשטיין אחריו חלל ריק שלא נתמלא. יורשיו לא עמדו במבחן הקשה שנדרש מהם בימים הסוערים שקדמו לפלישת הגרמנים להולנד. אבל רישומו נשאר ניכר במיוחד בדור הצעיר של מנהיגים, שהתחשל בשנות השלושים ורק חלק מזער ממנו שרד אחרי השואה. בלבם חקוק זכרו של ברנשטיין כהוגה דעות ומורה, כדמות מופת בהזדהותו עם הרעיון הציוני ובמסירותו העיקשת לדרכו בחיים וכאדם מחונן בתכונות טבעיות של אינטלקטואל ומנהיג. בענוותנותו הרבה לא שיער עד סוף ימיו באיזו מידה עיצב את השקפת-עולמם ודרך-מחשבתם ופועלם של רבים. 

הערות שוליים:

    1. ראה את הרשימה האוטוביוגראפית שהובאה בספר ברנשטיין, בעריכת ד"ר נדבה, עמ' 20. שנת ההופעה לא צויינה אבל לפי הסימנים יצא הספר לאור בשנת 1961.
    2. שם, שם.
    3. Programm-Entwurf nebst einleitender Begrundung… von Nehemia de Lieme, Haag 1923
    4. Rapporten betreffende Goloesarbeid, 1930 מאמרו של ברנשטיין; עמ' 63-49.
    5. Memorandum des niederlandischen Zionistenbundes an die Executive der zionistischen Organisation, 1932; Memorandum des Bundesvorstandes des niederlandischen Zionistenbundes an das Aktions-comite' der Zionistischen Organisation, 1934
    6. Jew-hate as a sociological problem. הספר יצא ב-1051 בתרגום אנגלי.
    7. החוברת יצאה בשתי מהדורות, גרמנית והולנדית: "Bedingungsloser" Zionismus, was eigentlich damit gemeint war; Pionierschap in dubbelen zin , המו"ל היה Chewrath Olim. לא צויינה שנת ההופעה.
    8. חיבלס, בעבודתה על ברית הציונים הנדרלאנדים, מתעלמת לחלוטין מפעילותו התעמולתית של ברנשטיין. גם פרסומיו של ברנשטיין לא זכו לטיפול מדוקדק ביבליוגראפיה אצלה. יש שיבושים רבים וחסרים כמה פרסומים חשובים. גם הערכתה של ברנשטיין מוטעית מעיקרה Ludy Giebels, De Zionistische Be-weging in Nederland 1899-1941, Assen 1975
    9. חוברות התעמולה הידועות לנו הן: practische uitvoerbaarheid van het De Zionisme, 's Hertogenbosch 1919; Het Joodsche en het social vraagstuk, Rotterdam; Maatschappelijk Antisemitisme, 1927 Waremme, een Joods portret, Amsterdam
    10. Over Joodse problematiek, Arnhem 1935


ביבליוגרפיה:
כותר: פריץ ברנשטיין כמנהיג ציוני הולנד
שם ספר: מכמני יוסף : עיונים בתולדות יהודי הולנד וספרותם
מחבר: מכמן (מלקמן), יוסף
תאריך: 1994
הוצאה לאור : האוניברסיטה העברית בירושלים. המרכז לחקר יהדות הולנד
בעלי זכויות: האוניברסיטה העברית בירושלים. המרכז לחקר יהדות הולנד
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית